סיפור קצר | טֶרִי דוֹבּסוֹן סנסיי
תרגום לעברית: זיו קלויזנר © 2013
הרכבת שקשקה וקרקשה דרך פרברי טוקיו באחר-צהריים אביבי מנומנם. הקרון שלנו היה ריק יחסית - כמה עקרות בית עם ילדיהן הכרוכים אחריהן, מספר זקנים שיצאו לקניות. אני בהיתי בפיזור נפש בבתים החדגוניים ובמשוכות הגדר המאובקות. באחת התחנות הדלתות נפתחו, ובין רגע השקט של אחר-הצהריים התנפץ על-ידי אדם ששאג באלימות קללות בלתי ברורות. האדם התנודד לתוך הקרון. הוא לבש בגדי עבודה של פועל והוא היה גדול, שיכור ומלוכלך. צועק, הוא שלח אגרוף לעבר אישה שהחזיקה תינוק. המהלומה שלחה אותה מסתובבת לחיקם של זוג קשישים. בנס היא לא נפגעה.
אחוזי אימה, הזוג קפץ ומיהר לכוון הצד השני של הקרון. הפועל כוון בעיטה לגבה המתרחק של האישה הזקנה אך החמיץ כשהיא נחפזה להמלט. זה כל-כך הרגיז את השיכור עד שהוא תפס במוט המתכת במרכז הקרון וניסה לשחרר אותו מתוך התושבת שלו. יכולתי להבחין שאחת מכפות ידיו נחתכה ודיממה. הרכבת יצאה בזינוק מהתחנה, ובתוכה הנוסעים קפואים מפחד. אני נעמדתי.
הייתי צעיר אז, לפני כעשרים שנה, ובכושר די טוב. השקעתי אז שמונה שעות מלאות באימוני אייקידו, כמעט מדי יום בשלוש השנים האחרונות. אהבתי להטיל ולהתגושש. חשבתי שאני קשוח. הבעיה היתה שכישורי הלחימה שלי לא נבחנו בקרב אמיתי. כתלמידים של אייקידו, לא הורשינו להלחם.
"אייקידו", אמר המורה שלי שוב ושוב, "היא אמנות של פיוס. מי שיש לו כוונה להלחם שבר את הקשר שלו עם היקום. אם אתה מנסה לשלוט באנשים, הובסת מלכתחילה. אנחנו לומדים כיצד ליישב סכסוכים, לא כיצד להתחיל אותם."
הקשבתי לדבריו. ניסיתי מאוד ואפילו עברתי לצד השני של הרחוב כדי להמנע מהצ`ימפּירה, הפרחחים של מכונות הפָּצִ'ינקוֹ (מכונות הימורים) שנהגו להתגודד מסביב לתחנות הרכבת. ההמנעות שלי גרמה לי התרוממות רוח. הרגשתי קשח וקדוש. לעומת זאת, בליבי, רציתי שתקרה בדרכי הזדמנות לגיטימית בהחלט שבה אוכל להציל את החפים מפשע ולכסח את האשמים.
זהו זה! אמרתי לעצמי, כשקמתי על רגלי. אנשים נמצאים בסכנה ואם אני לא אגיב במהירות, הם בודאי יפגעו.
כשהוא ראה שקמתי, השיכור זיהה הזדמנות למקד את זעמו. "אהה!" הוא נהם. "זר! אתה צריך לקבל שיעור בנימוס יפני!"
אחזתי בקלילות ברצועת הנוסעים מלמעלה ונתתי בו מבט איטי של גועל וביטול. תכננתי לפרק את התרנגול הזה לחלקים, אבל רציתי שהוא יעשה את הצעד הראשון. רציתי לעצבן אותו ולכן כווצתי את שפתי ושלחתי לכוונו נשיקה מעליבה.
"בסדר!" הוא צרח. "אני הולך ללמד אתך לקח". הוא התכונן לזנק עלי.
שבריר שנייה בטרם הספיק לזוז, מישהו צעק "הֵי!". זה היה מחריש אזניים. אני זוכר את הטון השמח, בעל נימה של מגינה עליזה – כאילו אתה וחבר חיפשתם במרץ אחר משהו ופתאום הוא מצא את זה. "הֵי!"
הסתובבתי לשמאלי; השיכור הסתחרר לימינו. שנינו הבטנו מטה לעברו של זקן יפני קטן. הוא היה בטח בשנות השבעים המאוחרות שלו. אדון זעיר, יושב שם חנוט בקימונו שלו. הוא לא התייחס אלי, אלא חייך חיוך רחב אל הפועל, כאילו הוא רוצה לגלות סוד חשוב.
"בוא`נה" אמר האיש בניב המקומי, רומז לשיכור להתקרב. "בוא`נה ודבר איתי". הוא נופף בקלילות בידו.
האיש הגדול ציית, כאילו הופעל בחוטים. הוא נטע את רגליו בתקיפות אל מול הזקן ושאג מעל הגלגלים המשקשקים, "למה לכל הרוחות אני צריך לדבר איתך?". השיכור היה עכשיו בגבו אלי. אם המרפק שלו יזוז אפילו מילימטר, אני אשתול אותו.
הזקן המשיך לחייך אל הפועל.
"מה שתית?" הוא שאל, עיניו נוצצות בעניין. "שתיתי סאקה" נהם הפועל בחזרה "וזה בכלל לא עניינך!" טיפות רוק עפו על הזקן.
"אוקיי, זה יופי" אמר הזקן, "בהחלט יופי! אתה מבין, אני גם אוהב סאקה. כל יום, אני ואשתי (אתה יודע, היא בת 76), אנחנו מחממים לנו בקבוק קטן של סאקה ולוקחים אותו אל הגן, ואנחנו יושבים על ספסל העץ הישן. אנחנו מסתכלים על השמש ששוקעת, ואנחנו מסתכלים לראות מה קורה עם עץ האפרסמון שלנו. הסבא רבה שלי נטע אותו ואנחנו חוששים שהוא יתקשה להתאושש מסופות השלגים שהיו לנו בחורף האחרון. העץ שלנו הצליח יותר ממה שציפיתי, במיוחד אם אתה לוקח בחשבון את האיכות הירודה של הקרקע. זה מעורר בנו רגשי תודה להתבונן בו כשאנחנו יוצאים עם הסאקה שלנו להנות מהערב – אפילו כשיורד גשם!" הוא הרים את מבטו אל הפועל, עיניו מנצנצות.
במאמץ לעקוב אחר דבריו של הזקן, פניו של השיכור החלו להתרכך. אגרופיו התרפו לאט-לאט. "כן", הוא אמר, "גם אני אוהב אפרסמון..." קולו נחלש.
"כן", אמר הזקן בחיוך, "ואני בטוח שיש לך אשה נהדרת."
"לא", השיב הפועל. "אשתי מתה". באיטיות, מתנדנד עם תנועת הרכבת, האיש הגדול החל להתייפח. "אין לי שום אישה, אין לי שום בית, אין לי שום עבודה. אני מתבייש מעצמי". דמעות התגלגלו על לחייו; עווית של ייאוש עברה דרך גופו.
כעת היה זה תורי. עומד שם צעיר ותמים, עם גישה של "נעשה את העולם בטוח ודמוקרטי" הצדקנית שלי, והרגשתי פתאום מלוכלך יותר ממנו.
ואז הרכבת הגיע לתחנה שלי. כשהדלתות נפתחו, שמעתי את הזקן מצקצק בלשונו כדי להשתתף בצער. "באמת, באמת", הוא אמר, "אלה צרות קשות בהחלט, שב כאן לידי וספר לי הכל על זה".
סובבתי את ראשי למבט אחרון. הפועל היה שרוע על הספסל, ראשו בחיקו של הזקן. הזקן מלטף בעדינות את השיער הפרוע והמלוכלך.
כשהרכבת המשיכה בדרכה, התישבתי על ספסל. מה שאני רציתי להשיג בכוח הושג במילים טובות לב. עכשיו ראיתי אייקידו מופעל בקרב, ומהותו היתה אהבה. אני אצטרך להשתמש באמנות הזו ברוח אחרת לגמרי. יעבור עוד זמן רב לפני שאוכל לדבר על פתרון עימותים.
 |
| http://en.wikipedia.org/wiki/Terry_Dobson |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה