ראיון עם קֶנשוֹ פוּרוּיָה סֶנסֶיי דאן 6 וכומר זן | זאב ארליך © 2014
בתחילת 2001 הגיע לידי ספר נפלא בשם קוֹדוֹ. הספר התגלה כאוצר של ממש, עם סיפורים ומאמרים מאת מורה לאייקידו ממוצא יפני אשר חייו מוקדשים לזן ולאייקידו. פוּרוּיָה סֶנסֶיי היה כוהן זן ומורה לאייקידו בעל יכולת מרשימה להביא את הקורא לידי הבנה של התרומה של הפילוסופיה של האייקידו לאיכותו של האייקידו שלך הן כמתאמן והן כמורה. באתר האינטרנט שלו הוא נהג מפרסם מדי יום מאמר קצרצר. המאמרים היומיים היו מיועדים לתלמידיו, אך קוראים רבים ברחבי העולם נהנו מהם לא פחות. היה זה בתקופה בה לא היו קיימים בלוגים, ואפשר לומר שהוא הקדים את הקונספט... הספר והמאמרים עוררו את סקרנותי ופניתי אליו ובבקשה לספר על עצמו ועל האייקידו שלו למען קהל המתאמנים באייקידו בישראל. לשמחתי, פּורוּיָה סֶנסֶיי ענה על השאלות שבראיון זה בסבלנות ובאריכות. לאחר מכן נרקמה בינינו חברות נהדרת והוא תמיד סייע לי, ענה לי על שאלות שהיו לי והעניק לי עצות חכמות ומועילות. לפני מספר שנים, פורויה סנסיי הלך לעולמו באופן מפתיע וטראגי בדוג׳ו שלו בזמן שיעור אייקידו... אני מקווה שתהנו מראיון זה.
פוּרוּיָה סֶנסֶיי, תוכל בבקשה לספר כיצד התחלת להתאמן באייקידו?
נולדתי ממש לאחר מלחמת העולם השניה אשר במהלכה רוכזו הורי ביחד עם רוב הקהילה היפנית במחנה ריכוז בהַארט מַאוּנטֶיין וויומינג (ארה"ב). אימי היתה אז צעירה מאוד ומעולם לא דיברה אודות התקופה ההיא, כך אני יודע שהיה זה בוודאי קשה מאוד עבורה. אבי גויס לצבא ארה"ב ליחידה המפורסמת 442 ונלחם באיטליה. תקופת המעבר שלאחר המלחמה היתה קשה מאוד עבור היפנים האמריקאים אשר ניסו לשוב לחיים נורמליים. כל עיסוק בדבר מה יפני נאסר עלינו – הדור הצעיר, במטרה להיטמע בתרבות האמריקאית. אף עלפי שסבי היגר לארה"ב בתחילת 1900, עדין נחשבתי ל"אויב", כך שככל שניסיתי להיטמע ולהעשות אמריקאי מושלם, הוזכר לי שוב ושוב שאני שונה מחברי. היתה זו תקופה קשה עבורי. הורי היו עניים, וחיינו ביחד עם הוריהם. סבי וסבתי מצד אימי היו נצר למשפחת סמוראים ידועה. הם היו מאוד "יפנים" בהשקפת עולמם ועסקו באמנויות יפניות מסורתיות רבות. הם השפיעו עלי עמוקות ולמורת רוחם של הורי, כבר בגיל צעיר מאוד גיליתי עניין רב בתרבותה העשירה של יפן. התחלתי להתאמן בקֶנדוֹ בגיל 8. זמן מה לאחר מכן התחלתי להתאמן באייקידו עם סטודנטים יפנים מהוֹמבּוּ דוג׳ו שבטוקיו ששהו בארה"ב במסגרת חילופי סטודנטים. באותה תקופה היה רק דוג׳ו אחד או שניים בחוף המערבי כולו, וכמעט ולא היו דוג׳ואים בכל ארה"ב. שמעתי אודות האייקידו והחל מאותו רגע הייתי להוט להתחיל להתאמן. באותה תקופה כמעט אף אחד לא שמע אודות האייקידו.
מה זה אייקידו ?
עבורי, אני חייב לומר שזו אמנות לחימה יפנית אשר נוצרה על ידי מוֹרִיהֶי אוּאֶשִיבָּה – אוֹ-סֶנסֶיי. כך אני חושב שקודם כל עלינו להבין את האייקידו – כאמנות לחימה. כמובן, בימינו האייקידו הוא הרבה דברים להרבה אנשים, וגם זה טוב מאוד לדעתי. כיום ישנם סגנונות רבים של אייקידו. אני מתיחס אל האייקידו כפי שהוא נוצר על ידי אוֹ-סֶנסֶיי וממשיכי דרכו, הדוֹשוּ הקודם קישוֹמָרוּ אוּאֶשִיבָּה והדוֹשוּ כיום מוֹרִיטֶרוּ אואשיבה.
בדוג׳ו שלי אני מעוניין להדגיש יותר ויותר את האמנות לחימה שבאייקידו, מכיוון שאני רואה שהנושא מודגש פחות ופחות בתקופתנו. איני מייחס לעצמי כשרונות מיוחדים באייקידו על אף העובדה שאני עוסק בזה כבר זמן רב. יותר מאשר ליזום או לפרש, חשוב לי להעביר את האייקידו כפי שלמדתי ממורי, ואני מעדיף להעבירו לתלמידי "בדיוק" כפי שאני למדתי. אני מקווה שתלמידי יקבלו את אותם המסרים ושיזכו במה שאני קיבלתי מהמורים שלי.
אני חושב שכאשר אנו מפרשים את האייקידו, אנו מתחילים להיות "מומחים", או להתמקד בהיבטים מסוימים של האמנות. לדעתי, האייקידו כאמנות לחימה, מכסה קשת רחבה של תחומי לימוד וגילוי, ואני מעדיף לשמור על מצב זה בו הכל ישאר פתוח בפני תלמידי. מה שחשוב לי הוא לתת להם אייקידו קרוב עד כמה שאפשר לזה שאני קיבלתי.
כאשר אנשים שרוצים ללמוד אייקידו מתקשרים אליך ושואלים אותך "מה זה אייקידו?", כיצד אתה עונה?
אני חייב להודות שאני חלש מאוד בעסקים ואני עדיין מחזיק בגישה מסורתית בכל הקשור לכך. אין לי שום נוסחת שכנוע לתלמיד הפוטנציאלי, ואני לעולם לא מנסה לשכנעו להצטרף. אני רק מזמינו לבוא ולצפות בשיעור ואז להצטרף אם זה מה שחיפש. אני גם מדריך את תלמידי לעודד אך לא ללחוץ על אנשים להצטרף לאייקידו. ההחלטה להצטרף חייבת לבוא מצידו של התלמיד. בימים עברו התלמיד הפציר בפני המורה שידריכו. כיום נראה שמורים רבים נהיו מין סוחרים המתיחסים אל תלמידיהם כאל לקוחות. מנקודת המבט שלי, הדוג׳ו אינו עסק. ייתכן שזוהי גישה תמימה ומיושנת, אך זו הדרך בה מורי נהגו ונראה לי שכך מתאים ביותר לאייקידו. לא ידוע לי אם כך צריך לנהוג כל אחד, אך אפילו כיום אני מרגיש שכך צריך לנהוג.
ספר בבקשה על הגישה שלך לאייקידו.
הגישה האישית שלי היא ליצור סביבה אופטימלית לאימון באייקידו. אני מאפשר לתלמידי להתאמן שבעה ימים בשבוע וסוגר את הדוג׳ו לעיתים רחוקות ביותר בחגים, וגם זה בהסכמת תלמידי.כשהיתי צעיר מאוד, לא היו דוג׳ואים רבים, והייתי צריך לנסוע רחוק ולמקומות רבים על מנת שיתאפשר לי להתאמן בכל אחד מימי השבוע. בתי ספר רבים באותה תקופה חלקו את הדוג׳ו עם אמנויות לחימה אחרות, או עם ענפי ספורט שונים, כך שלא הרגשתי שהיה לנו דוג׳ו שהיה מיועד רק לאייקידו. מאז ומתמיד היה לי חלום שהתלמידים שלי לא יצטרכו לסבול כמוני בחיפושים אחר מקום להתאמן. בדוג׳ו שלי ניסיתי להעניק להם מקום אידאלי שבו אפשר להתאמן מדי יום ללא דאגות.
האופן בו אתה רואה את האייקידו הוא תוצר של האימונים שלך. אני משתדל שתלמידי ישלטו בתנועות הבסיסיות ושיגיעו לידי הבנה של הדרך הנכונה לאימון באייקידו. תלמיד שהבין זאת, רכש למעשה את היסודות ויכול להתפתח בעצמו. המטרה שלי היא לתת לתלמיד יסודות מוצקים של האייקידו, אני מלמד רק טכניקות מאוד בסיסיות. אני מאמין שגישתי זו מאפשרת לתלמיד להתפתח בצורה נכונה בכל כיוון שהוא בוחר או נוטה אליו.
אינני מרבה עוד לנסוע ללמד כפי שנהגתי לפני הרבה שנים, ונראה שזה הולך ומשתנה בשל הזמנות ללמד בדוג׳ואים שונים. באופן עקרוני, אני חושב שעלי להיות בדוג׳ו עם תלמידי וללמדם כל יום וכל רגע, לצפות בעיון בטכניקה שלהם, להדריך ולתקן. אני רוצה לראות את התקדמותם לאורך תקופה. אפילו טעות מזערית בלימוד עלולה להביא לידי תוצאות איומות לאחר זמן. מלאכת ההוראה היא קשה, ודורשת סבלנות, הקדשה עצמית עצומה ולב דואג. כל זאת במטרה שהתלמיד יתקדם בצורה נכונה ויגיע למיומנות ולהבנה באמנות.
לאיזה מורה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? אוֹ-סֶנסֶיי היה מקור ההשראה הגדול ביותר עבורי. את הדוֹשוּ השני פגשתי לראשונה בשנת 1962. בהומבו דוג׳ו התחלתי להתאמן ב1969. אני חושב שקישומרו אואשיבה נתן לי השראה עצומה בדרכו הצנועה והשקטה. גם לאוֹסָאוָוה קִיסָבּוּרוֹ ולסֶיגוֹ יָמָגוּצִ׳י סֶנסֶיי היתה השפעה גדולה עלי. בזכות השפעתו של אוסאווה סֶנסֶיי נעשיתי לכוהן זן בשנת 1988. כל המורים מהם למדתי לא היו ראוותנים. הם היו צנועים ושקטים ותמיד הערצתי זאת. אני מאמין שאוסאווה סֶנסֶיי יכול היה להיות אחד המורים הידועים ביותר בעולם, אבל הוא בחר להשאר לצידו של הדוֹשוּ השני ולייעץ לו ומעולם לא פרש להקים ארגון משל עצמו. בנאמנות הוא מילא את משאלתו של אוֹ-סֶנסֶיי, לתמוך בדוֹשוּ השני. היה מקרה בו צפיתי בהדגמת אייקידו של אוסאווה סֶנסֶיי. פניתי אל מורה מאוד בכיר שעמד לצידי ואמרתי לו : "כיצד הוא מצליח ליצור כזה אייקידו?". הוא ענה לי : "אוסאווה סֶנסֶיי הוא הרי אדם מואר, האין זה כך?". מורה נהדר נוסף בארה"ב הוא מִיצוּנָרִי קָנַאִי סֶנסֶיי אותו פגשתי כאשר למדתי באוניברסיטת הרווארד. תמיד חשבתי שהטכניקות שלו כל כך נהדרות. באייקידו, אלו הם המורים אשר השפיעו עלי ביותר.
האם תוכל לתאר את הדרך בה אתה מלמד ואת הגישה הכללית בדוג׳ו שלך?
אף עלפי שאני לא מחשיב את עצמי כמורה מחמיר, אנשים רבים באזור שלי מחשיבים אותי לאדם מאוד קפדן ובעל דרישות. אני חושב שיש לי דרישות גבוהות מפני שאני מנסה "לסחוט" את המיטב מכל אחד ואחד מתלמידי – זה הפוטנציאל הפנימי שיש להם ושהם לעיתים אינם מודעים לו. אני לא חושב שאני קפדן כי אני לא קפדן כפי שהיו המורים שלי. אני חושב שעם הזמן, הגישה לאייקידו משתנה והופכת ליותר ויותר חופשית – אפשר לומר שהאייקידו נעשה כיום יותר "ידידותי למשתמש (user friendly)". האמת היא שאני פחות קשוח מכפי שהייתי בעבר.
מה דעתך על אימונים בחרב (קַטָאנָה). מאז ומתמיד אהבתי חרבות. התחלתי להתאמן בקֶנדוֹ כשהייתי בן 8. באותה תקופה רכשתי את החרב הראשונה שלי. חסכתי את הכסף שנתנו לי סבי וסבתי לארוחת הצהרים. אמי כעסה עלי מאוד אבל הרשתה לי להחזיק בה. חברו היפני של סבי היה מורה לקֶנדוֹ וכשהיתי ילד, הוא לימד אותי קֶנדוֹ, אִיטוֹ-ריוּ, וגם החל ללמד אותי אִיאָידוֹ.
האימון בחרב הוא חשוב מאוד באייקידו. אוֹ-סֶנסֶיי אמר: "יש לבצע את הטכניקות כאילו אחזת בידך חרב". בדוג׳ו שלי אני מלמד את תלמידי כיצד להשתמש בחרב אך עבור חלק מהם הדבר קשה מדי והם מוותרים על זה. בדוג׳ו שלי יש אימונים מיוחדים באיאידו מסורתי. לשמחתי, אני מרוצה מאוד מתלמידי לאיאידו.
אני לא אוהב להביע דעה על אימונים בחרב באייקידו כי אני חושב שהדעה שלי היא יותר מדי אישית. אסתכן ואומר רק שמתאמנים רבים באייקידו משתמשים בחרב אבל אין להם הבנה בתנועות הבסיסיות ביותר. אני לא אוהב לראות אנשים שמתאמנים באייקידו עם חרב כאשר בוודאי היו מפסידים בקלות רבה נגד התקפת חרב פשוטה. בנוסף, פעמים רבות אני רואה אנשי אייקידו מתאמנים עם חרב כאשר אפילו האחיזה שלהם לא נכונה, וכך גם לגבי תנועות החיתוך הבסיסיות ביותר. אני מאמין שאוֹ-סֶנסֶיי לימד טכניקות עם חרב ברמה כה גבוהה, שקשה לנו מאוד להבינן. עלינו להבין לפחות את הדברים הבסיסיים ביותר בכל הקשור לחרב לפני שניגש לאימוני אייקידו עם חרב. רוב המתאמנים בחרב באייקידו עושים זאת במטרה לשפר את האייקידו שלהם ולא לשם לימוד אמנות הלחימה בחרב. ישנו גם ההיבט הבטיחותי. אימונים באייקידו עם חרב יכולים להיות מסוכנים מאוד אפילו אם משתמשים בחרב מעץ – בּוֹקֶן. הייתי רוצה שתלמידי ילמדו בנפרד את אמנות הלחימה בחרב, ואז יישמו אותה באימוני האייקידו שלהם.
לסיום אומר שאייקידואיסטים רבים אינם לוקחים בחשבון את העובדה שחרב נעה במהירות עצומה, ובמקרים רבים מעבר ליכולתה של העין לקלוט את תנועתה. אני חושב שבאייקידו הטכניקות נגד חרב מבוצעות לאט מידי. אילו לוחם אמיתי היה תוקף אותך, לא היית אפילו מספיק לראות את החרב. כשהיתי צעיר למדתי קֶנדוֹ אצל המורה המפורסם טוֹרָאוֹ מוֹרִי סֶנסֶיי אשר כונה גם "טָייגֶר מוֹרִי". כאשר הוא פגע בנו בקסדה או במגן של פרק כף היד, היה זה כה מהר, שהוא היה צריך לומר לנו שהפסדנו בקרב. לא ידענו בעצמנו מפני שלא ראינו את המכה מגיעה אלינו. מאחר וזהו נסיוני בחרב, כאשר אני מתאמן בחרב באייקידו אני חייב לדמיין שעומד מולי לוחם ברמה שכזו. המסקנה מכך היא שאנחנו חייבים לפתח "קי" ותחושה קפדנית ומדויקת מאוד של מָה-אָי (מרווח ותזמון), במטרה להתחמק ביעילות מהתקפה חזקה ומהירה ולבצע טכניקה נגדה. אני חושב שכל הענין בלחימה בחרב הוא היכולת של הנפש לחוש, פיתוח תודעה וקי. לבקשתם של תלמידי, בימים אלו אני מלמד יותר ויותר טכניקות עם חרב, מלאכת ההוראה בחרב אינה קלה. אמנות הלחימה היפנית בחרב היא מתוחכמת מאוד ובעלת היסטוריה ארוכה של ליטוש, ושיפור על ידי דורות רבים של לוחמים, מורים ומאסטרים גדולים. אנשים רבים באייקידו מתיחסים בפשטות רבה מדי אל האימון בטכניקות עם חרב ואני חייב להזהיר מפני גישה שכזו. אני מתנצל בפני כולם על הערותי אלו.
מה הן תוכניותיך לעתיד? אין לי אמביציות מיוחדות. אני פשוט מלמד בדוג׳ו שלי מדי יום וממשיך את לימודי. אני מסור לתלמידי שבאים ללמוד אצלי. אני שמח ושבע רצון מכך ותלמידי ממלאים את עולמי. עם חלוף השנים איבדתי את הרצון להיות מצליח ומפורסם. אני חושב שעד יום מותי אהיה מורה עני. לאחרונה הגיעו אלי הזמנות רבות לצאת וללמד אייקידו בדוג׳ואים שונים. אולי הגיע הזמן ואולי זה הגורל שאצא ללמד אנשים מלבד תלמידי שבדוג׳ו הקטן שלי כאן בלִיטְל טוֹקיוֹ שבלוס-אנג׳לס. אלך לכל מקום בו אני יכול לעזור ולהיות לתועלת. אני לא רוצה להכנס אל הפוליטיקה והתחרותיות שבעולם. אני לא מעוניין בפרסום או בפופולריות. כיום יש לי בטחון רב בתלמידים שמתאמנים אצלי, ואני בטוח שיוכלו לדאוג לכל עניני הדוג׳ו בהעדרי בצורה מעולה. מפני שהתברכתי בגרעין חזק של תלמידים וותיקים אני מרגיש חופשי יותר לצאת מדי פעם וללמד במקומות אחרים. התבודדתי לי בלימודי במשך יותר מעשרים שנה. אולי הגיע הזמן לשאוף קצת אויר צח.
האם יש לך מסר כלשהו לקהילת האייקידו בישראל? כל מי שמתאמן באייקידו הוא מבורך, בייחוד בזכות קיום הקשר עם אוֹ-סֶנסֶיי, אשר אף על פי שכבר אינו חי, הוא קיים בתוך האמנות. אומר לכם את שאוסאווה סֶנסֶיי נהג לומר: "התאמנו באייקידו טוב! (practice good aikido)".
יותר מאשר במדינות אחרות, אנחנו מיחסים חשיבות לשלום ולהרמוניה בעולם. ידוע לכם בוודאי שבמהלך ההיסטוריה, אף מדינה לא השיגה מצב כזה. אם נביט סביב נגלה שאנחנו בני אנוש שעדין לא מבינים באמת את משמעותו של שלום אמיתי. אולי זוהי הסיבה לכך שכל כך קשה להשיג זאת בעולמנו. האייקידו של אוֹ-סֶנסֶיי יכול לתת לנו מושג קל אודות שלום שכזה ואודות הדרך להשיגו. לכן לדעתי האייקידו הוא כה חשוב בעולמנו כיום. המשיכו באימוניכם ואל תוותרו לעולם. מעל לכל, האייקידו מלמד אותנו את הערך האמיתי של החיים שלנו.
לכבוד הוא לי שהתבקשתי להתראיין למענכם. אני מקווה שתוכלו להפיק מכך דבר מה. אני מרגיש שזה כבוד גדול בשבילי שיש לי ידידים בישראל ואני שמח מאוד על כך. הופתעתי לגלות שהספר שלי קוֹדוֹ הגיע גם לישראל. אני מקווה שתמשיכו לשמור על קשר ועל ידידות ושבעתיד נתאמן כולנו ביחד. מיותר לציין שאתם מוזמנים תמיד לבוא ולהתאמן בדוג׳ו שלי.
ברכות רבות, ובכבוד רב,
אייקידו סֶנטֶר לוס-אנג׳לס
קנשו פוּרוּיָה.
חזרה לדף המאמרים
חזרה לדף הבית
בתחילת 2001 הגיע לידי ספר נפלא בשם קוֹדוֹ. הספר התגלה כאוצר של ממש, עם סיפורים ומאמרים מאת מורה לאייקידו ממוצא יפני אשר חייו מוקדשים לזן ולאייקידו. פוּרוּיָה סֶנסֶיי היה כוהן זן ומורה לאייקידו בעל יכולת מרשימה להביא את הקורא לידי הבנה של התרומה של הפילוסופיה של האייקידו לאיכותו של האייקידו שלך הן כמתאמן והן כמורה. באתר האינטרנט שלו הוא נהג מפרסם מדי יום מאמר קצרצר. המאמרים היומיים היו מיועדים לתלמידיו, אך קוראים רבים ברחבי העולם נהנו מהם לא פחות. היה זה בתקופה בה לא היו קיימים בלוגים, ואפשר לומר שהוא הקדים את הקונספט... הספר והמאמרים עוררו את סקרנותי ופניתי אליו ובבקשה לספר על עצמו ועל האייקידו שלו למען קהל המתאמנים באייקידו בישראל. לשמחתי, פּורוּיָה סֶנסֶיי ענה על השאלות שבראיון זה בסבלנות ובאריכות. לאחר מכן נרקמה בינינו חברות נהדרת והוא תמיד סייע לי, ענה לי על שאלות שהיו לי והעניק לי עצות חכמות ומועילות. לפני מספר שנים, פורויה סנסיי הלך לעולמו באופן מפתיע וטראגי בדוג׳ו שלו בזמן שיעור אייקידו... אני מקווה שתהנו מראיון זה.
פוּרוּיָה סֶנסֶיי, תוכל בבקשה לספר כיצד התחלת להתאמן באייקידו?
נולדתי ממש לאחר מלחמת העולם השניה אשר במהלכה רוכזו הורי ביחד עם רוב הקהילה היפנית במחנה ריכוז בהַארט מַאוּנטֶיין וויומינג (ארה"ב). אימי היתה אז צעירה מאוד ומעולם לא דיברה אודות התקופה ההיא, כך אני יודע שהיה זה בוודאי קשה מאוד עבורה. אבי גויס לצבא ארה"ב ליחידה המפורסמת 442 ונלחם באיטליה. תקופת המעבר שלאחר המלחמה היתה קשה מאוד עבור היפנים האמריקאים אשר ניסו לשוב לחיים נורמליים. כל עיסוק בדבר מה יפני נאסר עלינו – הדור הצעיר, במטרה להיטמע בתרבות האמריקאית. אף עלפי שסבי היגר לארה"ב בתחילת 1900, עדין נחשבתי ל"אויב", כך שככל שניסיתי להיטמע ולהעשות אמריקאי מושלם, הוזכר לי שוב ושוב שאני שונה מחברי. היתה זו תקופה קשה עבורי. הורי היו עניים, וחיינו ביחד עם הוריהם. סבי וסבתי מצד אימי היו נצר למשפחת סמוראים ידועה. הם היו מאוד "יפנים" בהשקפת עולמם ועסקו באמנויות יפניות מסורתיות רבות. הם השפיעו עלי עמוקות ולמורת רוחם של הורי, כבר בגיל צעיר מאוד גיליתי עניין רב בתרבותה העשירה של יפן. התחלתי להתאמן בקֶנדוֹ בגיל 8. זמן מה לאחר מכן התחלתי להתאמן באייקידו עם סטודנטים יפנים מהוֹמבּוּ דוג׳ו שבטוקיו ששהו בארה"ב במסגרת חילופי סטודנטים. באותה תקופה היה רק דוג׳ו אחד או שניים בחוף המערבי כולו, וכמעט ולא היו דוג׳ואים בכל ארה"ב. שמעתי אודות האייקידו והחל מאותו רגע הייתי להוט להתחיל להתאמן. באותה תקופה כמעט אף אחד לא שמע אודות האייקידו.
מה זה אייקידו ?
עבורי, אני חייב לומר שזו אמנות לחימה יפנית אשר נוצרה על ידי מוֹרִיהֶי אוּאֶשִיבָּה – אוֹ-סֶנסֶיי. כך אני חושב שקודם כל עלינו להבין את האייקידו – כאמנות לחימה. כמובן, בימינו האייקידו הוא הרבה דברים להרבה אנשים, וגם זה טוב מאוד לדעתי. כיום ישנם סגנונות רבים של אייקידו. אני מתיחס אל האייקידו כפי שהוא נוצר על ידי אוֹ-סֶנסֶיי וממשיכי דרכו, הדוֹשוּ הקודם קישוֹמָרוּ אוּאֶשִיבָּה והדוֹשוּ כיום מוֹרִיטֶרוּ אואשיבה.
בדוג׳ו שלי אני מעוניין להדגיש יותר ויותר את האמנות לחימה שבאייקידו, מכיוון שאני רואה שהנושא מודגש פחות ופחות בתקופתנו. איני מייחס לעצמי כשרונות מיוחדים באייקידו על אף העובדה שאני עוסק בזה כבר זמן רב. יותר מאשר ליזום או לפרש, חשוב לי להעביר את האייקידו כפי שלמדתי ממורי, ואני מעדיף להעבירו לתלמידי "בדיוק" כפי שאני למדתי. אני מקווה שתלמידי יקבלו את אותם המסרים ושיזכו במה שאני קיבלתי מהמורים שלי.
אני חושב שכאשר אנו מפרשים את האייקידו, אנו מתחילים להיות "מומחים", או להתמקד בהיבטים מסוימים של האמנות. לדעתי, האייקידו כאמנות לחימה, מכסה קשת רחבה של תחומי לימוד וגילוי, ואני מעדיף לשמור על מצב זה בו הכל ישאר פתוח בפני תלמידי. מה שחשוב לי הוא לתת להם אייקידו קרוב עד כמה שאפשר לזה שאני קיבלתי.
אני חייב להודות שאני חלש מאוד בעסקים ואני עדיין מחזיק בגישה מסורתית בכל הקשור לכך. אין לי שום נוסחת שכנוע לתלמיד הפוטנציאלי, ואני לעולם לא מנסה לשכנעו להצטרף. אני רק מזמינו לבוא ולצפות בשיעור ואז להצטרף אם זה מה שחיפש. אני גם מדריך את תלמידי לעודד אך לא ללחוץ על אנשים להצטרף לאייקידו. ההחלטה להצטרף חייבת לבוא מצידו של התלמיד. בימים עברו התלמיד הפציר בפני המורה שידריכו. כיום נראה שמורים רבים נהיו מין סוחרים המתיחסים אל תלמידיהם כאל לקוחות. מנקודת המבט שלי, הדוג׳ו אינו עסק. ייתכן שזוהי גישה תמימה ומיושנת, אך זו הדרך בה מורי נהגו ונראה לי שכך מתאים ביותר לאייקידו. לא ידוע לי אם כך צריך לנהוג כל אחד, אך אפילו כיום אני מרגיש שכך צריך לנהוג.
ספר בבקשה על הגישה שלך לאייקידו.
הגישה האישית שלי היא ליצור סביבה אופטימלית לאימון באייקידו. אני מאפשר לתלמידי להתאמן שבעה ימים בשבוע וסוגר את הדוג׳ו לעיתים רחוקות ביותר בחגים, וגם זה בהסכמת תלמידי.כשהיתי צעיר מאוד, לא היו דוג׳ואים רבים, והייתי צריך לנסוע רחוק ולמקומות רבים על מנת שיתאפשר לי להתאמן בכל אחד מימי השבוע. בתי ספר רבים באותה תקופה חלקו את הדוג׳ו עם אמנויות לחימה אחרות, או עם ענפי ספורט שונים, כך שלא הרגשתי שהיה לנו דוג׳ו שהיה מיועד רק לאייקידו. מאז ומתמיד היה לי חלום שהתלמידים שלי לא יצטרכו לסבול כמוני בחיפושים אחר מקום להתאמן. בדוג׳ו שלי ניסיתי להעניק להם מקום אידאלי שבו אפשר להתאמן מדי יום ללא דאגות.
האופן בו אתה רואה את האייקידו הוא תוצר של האימונים שלך. אני משתדל שתלמידי ישלטו בתנועות הבסיסיות ושיגיעו לידי הבנה של הדרך הנכונה לאימון באייקידו. תלמיד שהבין זאת, רכש למעשה את היסודות ויכול להתפתח בעצמו. המטרה שלי היא לתת לתלמיד יסודות מוצקים של האייקידו, אני מלמד רק טכניקות מאוד בסיסיות. אני מאמין שגישתי זו מאפשרת לתלמיד להתפתח בצורה נכונה בכל כיוון שהוא בוחר או נוטה אליו.
אינני מרבה עוד לנסוע ללמד כפי שנהגתי לפני הרבה שנים, ונראה שזה הולך ומשתנה בשל הזמנות ללמד בדוג׳ואים שונים. באופן עקרוני, אני חושב שעלי להיות בדוג׳ו עם תלמידי וללמדם כל יום וכל רגע, לצפות בעיון בטכניקה שלהם, להדריך ולתקן. אני רוצה לראות את התקדמותם לאורך תקופה. אפילו טעות מזערית בלימוד עלולה להביא לידי תוצאות איומות לאחר זמן. מלאכת ההוראה היא קשה, ודורשת סבלנות, הקדשה עצמית עצומה ולב דואג. כל זאת במטרה שהתלמיד יתקדם בצורה נכונה ויגיע למיומנות ולהבנה באמנות.
לאיזה מורה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? אוֹ-סֶנסֶיי היה מקור ההשראה הגדול ביותר עבורי. את הדוֹשוּ השני פגשתי לראשונה בשנת 1962. בהומבו דוג׳ו התחלתי להתאמן ב1969. אני חושב שקישומרו אואשיבה נתן לי השראה עצומה בדרכו הצנועה והשקטה. גם לאוֹסָאוָוה קִיסָבּוּרוֹ ולסֶיגוֹ יָמָגוּצִ׳י סֶנסֶיי היתה השפעה גדולה עלי. בזכות השפעתו של אוסאווה סֶנסֶיי נעשיתי לכוהן זן בשנת 1988. כל המורים מהם למדתי לא היו ראוותנים. הם היו צנועים ושקטים ותמיד הערצתי זאת. אני מאמין שאוסאווה סֶנסֶיי יכול היה להיות אחד המורים הידועים ביותר בעולם, אבל הוא בחר להשאר לצידו של הדוֹשוּ השני ולייעץ לו ומעולם לא פרש להקים ארגון משל עצמו. בנאמנות הוא מילא את משאלתו של אוֹ-סֶנסֶיי, לתמוך בדוֹשוּ השני. היה מקרה בו צפיתי בהדגמת אייקידו של אוסאווה סֶנסֶיי. פניתי אל מורה מאוד בכיר שעמד לצידי ואמרתי לו : "כיצד הוא מצליח ליצור כזה אייקידו?". הוא ענה לי : "אוסאווה סֶנסֶיי הוא הרי אדם מואר, האין זה כך?". מורה נהדר נוסף בארה"ב הוא מִיצוּנָרִי קָנַאִי סֶנסֶיי אותו פגשתי כאשר למדתי באוניברסיטת הרווארד. תמיד חשבתי שהטכניקות שלו כל כך נהדרות. באייקידו, אלו הם המורים אשר השפיעו עלי ביותר.
האם תוכל לתאר את הדרך בה אתה מלמד ואת הגישה הכללית בדוג׳ו שלך?
אף עלפי שאני לא מחשיב את עצמי כמורה מחמיר, אנשים רבים באזור שלי מחשיבים אותי לאדם מאוד קפדן ובעל דרישות. אני חושב שיש לי דרישות גבוהות מפני שאני מנסה "לסחוט" את המיטב מכל אחד ואחד מתלמידי – זה הפוטנציאל הפנימי שיש להם ושהם לעיתים אינם מודעים לו. אני לא חושב שאני קפדן כי אני לא קפדן כפי שהיו המורים שלי. אני חושב שעם הזמן, הגישה לאייקידו משתנה והופכת ליותר ויותר חופשית – אפשר לומר שהאייקידו נעשה כיום יותר "ידידותי למשתמש (user friendly)". האמת היא שאני פחות קשוח מכפי שהייתי בעבר.
אני חושב שאנשים חושבים שאני מאוד קפדן מפני שהמשמעת והאטיקט בדוג׳ו שלי נשמרים באדיקות רבה. אני חושב שזה אספקט חשוב מאוד באמנות במטרה ליצור אנשים טובים כנים והוגנים.
ככוהן זן, אני חי יחסית בשקט ובבדידות. אני לא נוהג לצאת לבלות ולמסיבות. נראה שהאנשים בדוג׳ו מאוד שמחים ומתאמנים היטב וללא לאות. רבים מתלמידי מגלים קצב התקדמות מרשים ביותר, ואינם חדלים מלהפתיע אותי בהקדשה העצמית שלהם, בגישה הטובה שלהם, ובאנרגיה שלהם. כל אותם תלמידים נהדרים הם ברכה נפלאה בחיי.
האם יש לך שיטות הוראה מקוריות?
ככוהן זן, אני חי יחסית בשקט ובבדידות. אני לא נוהג לצאת לבלות ולמסיבות. נראה שהאנשים בדוג׳ו מאוד שמחים ומתאמנים היטב וללא לאות. רבים מתלמידי מגלים קצב התקדמות מרשים ביותר, ואינם חדלים מלהפתיע אותי בהקדשה העצמית שלהם, בגישה הטובה שלהם, ובאנרגיה שלהם. כל אותם תלמידים נהדרים הם ברכה נפלאה בחיי.
האם יש לך שיטות הוראה מקוריות?
ההוראה שלי היא מאוד ישירה ופשוטה, ואני מלמד אייקידו מאוד שמרני. שום דבר אקזוטי או מקורי. פשוט האייקידו הרגיל שביומיום בהומבו דוג׳ו. אני מלמד רק את שהבנתי באופן וודאי על ידי האימונים שלי. אני לא מנסה רעיונות חדשים על תלמידי, הם לא עכברי מעבדה, הם בני אנוש. בזה אני מאמין ואני חייב להעניק להם את הטוב ביותר בכל דרך אפשרית. דבר שמיחד אותי לעומת מורים אחרים הוא העובדה שאני מדגיש לימוד של כל הפרטים ואף את הקטנים ביותר של כל טכניקה – זאת בשל העובדה שלכל טכניקה התכונות והמאפיינים המיוחדים לה. לעיתים אני נכנס לדקויות הטכניקה עד כדי כך שהדבר הופך את הטכניקה למסובכת, כך שהתלמיד זקוק ליותר ויותר אימונים בכדי להבינה. איני יודע אם זה רע או טוב.
ההיבט היחידי הנוסף לשיטת ההוראה שלי הוא שמודגשת אצלי מערכת היחסים המסורתית שבין התלמיד והמורה כפי שהיא נהוגה במקדשי זן, או כפי שהיה נהוג בדוג׳ו בימים עברו. אני מעוניין במעבר של ידע מלב אל לב מהמורה אל התלמיד. אני חושב שקשר כזה בין התלמיד והמורה הוא הכלי החשוב ביותר לעברת הידע באמנויות הלחימה ובייחוד באייקידו. מכך אפשר להבין שיש באייקידו כל כך הרבה דברים אשר לא ניתן להעביר פשוט במילים. חשוב ביותר שנעבוד ביחד ושנתאמן ביחד בהרמוניה. בזכות זה ובדרך זו נוכל להבין באמת את הזולת וליצור קשר עמו. קשר זה שאנחנו מצליחים לקיים אחד עם רעהו הוא ההתחלה, הצעד הראשון בהבנה של הרעיון של הרמוניה ושלום.
אני מאמין שהמתאמנים באייקידו, במקביל לאימוניהם, צריכים להקדיש את עצמם גם לקהילה. תלמידי ואני משתתפים בפעילויות התנדבותיות רבות למען הקהילה. התלמידים גם נדרשים לעבוד בדוג׳ו, לסדר אותו ולשמור אותו נקי ללא רבב. בדרך זו, בנוסף לאימונים באייקידו על המזרן, אפשר ללמוד לעבוד ביחד למען הזולת, וגם לעשות למען אחרים מבלי לחשוב על רווח אישי או גמול, אלא פשוט מפני שכך טוב ונכון לעשות. אנו שואפים להיות בעלי עוצמה בזכות האייקידו, אך עוצמה זו חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהיכולת לחוש חמלה, ואנו יכולים ללמוד זאת רק על ידי עזרה ודאגה לזולת.
דעתי האישית כמורה, ואני נוהג לומר אותה לתלמידי, היא שהמתאמן אינו יכול להתפתח לבדו. כל אחד צריך לפתח את עצמו בעוד האנשים שמסביבו מתפתחים אף הם. זה בדיוק כפי שאושר אמיתי אינו שייך לאדם בודד. אם אנחנו משיגים אושר בעוד שהסובבים אותנו אף הם מאושרים, אזי ייתכן שהשגנו אושר אמיתי.
אני לא אדם מיוחד ולא אישיות מפורסמת כך שאיו לי סיפורים אישיים מדהימים. בכל אופן בכל יום אני רואה נסים. לאחרונה, בשנים האחרונות אני מאמין שאין דבר חשוב יותר מאמונה בעצמך ובסובבך. אני לא חושב שהייתי כאן כיום ללא נסים רבים שחוויתי וזה לעולם אינו חדל מלהפליא אותי. בעולמנו ישנם דברים רבים שאנו לא יודעים. בזכות האייקידו אנו יכולים להעפיל על עולם נפלא ומדהים. כאשר נוכחתי בכך, הרבה דברים השתנו עבורי בבת אחת.
תוכל בבקשה לספר לנו אודות הספר "קוֹדוֹ"? "קוֹדוֹ דרכים עתיקות: שיעורים בחיים הרוחניים של הלוחם", הוא אוסף של ארבעים מאמרים שכתבתי במשך חמש עשרה שנה עבור מדור בשם "דרכים עתיקות".אני שמח לספר שהמדור נבחר פעמיים כמדור הפופולרי ביותר בסקר השנתי של המגאזין "Black Belt". זהו אחד המדורים שהתפרסמו במשך הכי הרבה שנים בתחום. את רוב הסיפורים שבמאמרים סיפרו לי המורים שלי. הסיפורים האלו עזרו לי, העניקו לי השראה והדריכו אותי במהלך שנות אימוני. מעולם לא שכחתי סיפור או שיעור שקיבלתי ממורי. רוב הסיפורים אינם קיימים בספרים אחרים ולכן החלטתי לכתוב אותם למען תלמידי ובמטרה לתת את הכבוד הראוי ולהעניק חיי נצח לחכמתם של המורים שלי.
אספר דבר מה מעניין שאירע לפני הוצאת הספר לאור. לקחתי את כתב היד של הספר אל איש מרפא בעל סגולות על טבעיות. בקשתי היתה שכל קורא יקבל ברכת בעלת סגולות מרפא. זו היתה חוויה מעניינת מאוד מפני שברגע שהוא נטל את הספר לידיו, מבלי שידע באיזה ספר מדובר, הוא אמר לי שהרבה אנשים מימי קדם מקיפים את הספר הזה והם כולם מאוד שמחים בשל כך, ונותנים את אישורם לפרסום הספר. כך הוא אמר. אז אמר לי אותו מרפא, שהוא רואה כתם שחור בעמוד ארבע. כשהוא רואה כתם שחור זה אומר שדבר מה אינו נכון או שיש טעות שצריך לתקנה. חזרתי לביתי ולהפתעתי היתה הודעה בטלפון מהמו"ל. היא מסרה לי שהיא ביצעה בדיקה אחרונה ממש דקות לפני מסירת החומר לדפוס וגילתה טעות שכולם החמיצו בעמוד ארבע... היא אמרה שהיא תיקנה את הטעות ושלא אדאג. חשבתי לעצמי שהיה זה מדהים ומבשר טובות.
בכל אופן, זהו ספר פשוט מאוד, אך קוראים כה רבים ממקומות שונים בעולם מעל ומעבר לציפיותיי הפרועות ביותר קראו אותו ושלחו אלי מכתבי הערכה ודואר אלקטרוני. אני באמת מעריך מאוד את התמיכה ושמח שכל כך הרבה אנשים נהנים לקרוא אותו ומפיקים ממנו תועלת. קוֹדוֹ 2 מוכן כבר להוצאה לאור. הוא יהיה מורכב מ365 שיעורים, אחד לכל יום של השנה.
אתה יכול בבקשה להסביר את המושג "קִי"? אני חושב שהדרך בה אוֹ-סֶנסֶיי התיחס ל"קי" היא קשה להבנה, ובתקופה שלנו אנשים רבים פיתחו הסברים רבים ל"קי". אם נרצה לגשת אל העניין ברצינות וננסה ללמוד כיצד נעשה שימוש במושג "קי" לכל אורך ההיסטוריה בסין וביפן, ישנם די ספרים למלא חדר שלם. "קי" הוא אחד המושגים החשובים ביותר במסורת באסיה, ויש ללמוד אודותיו ביסודיות על מנת להבינו. ההגדרה שלו השתנתה במהלך תקופות שונות בהיסטוריה, ובהתאם לאסכולות שונות ולפילוסופים שונים. אני מאמין שדרוש כאן מחקר מעמיק. כיום לרוב נוטים לפרש אותו כדבר על טבעי או רוחני, אך אין זה ממש מדויק. "קי" הוא דבר שקיים בין העולם הפיסי, ולבין העולם הלא פיסי. קיים או למעשה מקשר בין שני העולמות. במזרח, "קי" מתקשר ל"רִי"- חוקי הטבע, או סיבת הדברים. כדאי להתיחס אל "קי" כאל אנרגיה אשר מהווה חלק מהכוחות המניעים את היקום. הדבר אשר אנו עושים באייקידו הוא חידוש או חיזוק קשר זה לו אנו קוראים הרמוניה. אני חושב שלזה התכוון אוֹ-סֶנסֶיי כאשר אמר שצריך להיות אחד עם היקום. אני חושב שחשוב להבין כיצד פועל ה"קי" בדיוק כפי שיש להבין את הטכניקה. שניהם מהווים חלק בלתי נפרד מהאייקידו כפי שאוֹ-סֶנסֶיי לימד.
מה זה "קִינוֹנָגָרֶה"? (זרימת האנרגיה)בלי קִינוֹנָגָרֶה אין אייקידו. אנחנו לא יכולים להכריח את הקי לזרום. קי יזרום בטבעיות כאשר התנועות יהיו מדויקות והטכניקה תבוצע בצורה נכונה. היכולת לאפשר לקי לזרום בטבעיות בטכניקה היא הדבר אותו אנו מנסים לגלות והיא הדבר בו אנו שואפים לשלוט בזכות האימונים. בלי זה הטכניקות לא יהיו שונות מאלו של אמנויות לחימה אחרות. לכן אני מרבה כל כך ללמד את הטכניקות הבסיסיות, הרי בזכות טכניקות אלו שאוֹ-סֶנסֶיי בחר, מתאפשר לנו לפתח תחושה חזקה וברורה של קי.
ההיבט היחידי הנוסף לשיטת ההוראה שלי הוא שמודגשת אצלי מערכת היחסים המסורתית שבין התלמיד והמורה כפי שהיא נהוגה במקדשי זן, או כפי שהיה נהוג בדוג׳ו בימים עברו. אני מעוניין במעבר של ידע מלב אל לב מהמורה אל התלמיד. אני חושב שקשר כזה בין התלמיד והמורה הוא הכלי החשוב ביותר לעברת הידע באמנויות הלחימה ובייחוד באייקידו. מכך אפשר להבין שיש באייקידו כל כך הרבה דברים אשר לא ניתן להעביר פשוט במילים. חשוב ביותר שנעבוד ביחד ושנתאמן ביחד בהרמוניה. בזכות זה ובדרך זו נוכל להבין באמת את הזולת וליצור קשר עמו. קשר זה שאנחנו מצליחים לקיים אחד עם רעהו הוא ההתחלה, הצעד הראשון בהבנה של הרעיון של הרמוניה ושלום.
אני מאמין שהמתאמנים באייקידו, במקביל לאימוניהם, צריכים להקדיש את עצמם גם לקהילה. תלמידי ואני משתתפים בפעילויות התנדבותיות רבות למען הקהילה. התלמידים גם נדרשים לעבוד בדוג׳ו, לסדר אותו ולשמור אותו נקי ללא רבב. בדרך זו, בנוסף לאימונים באייקידו על המזרן, אפשר ללמוד לעבוד ביחד למען הזולת, וגם לעשות למען אחרים מבלי לחשוב על רווח אישי או גמול, אלא פשוט מפני שכך טוב ונכון לעשות. אנו שואפים להיות בעלי עוצמה בזכות האייקידו, אך עוצמה זו חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהיכולת לחוש חמלה, ואנו יכולים ללמוד זאת רק על ידי עזרה ודאגה לזולת.
דעתי האישית כמורה, ואני נוהג לומר אותה לתלמידי, היא שהמתאמן אינו יכול להתפתח לבדו. כל אחד צריך לפתח את עצמו בעוד האנשים שמסביבו מתפתחים אף הם. זה בדיוק כפי שאושר אמיתי אינו שייך לאדם בודד. אם אנחנו משיגים אושר בעוד שהסובבים אותנו אף הם מאושרים, אזי ייתכן שהשגנו אושר אמיתי.
אני לא אדם מיוחד ולא אישיות מפורסמת כך שאיו לי סיפורים אישיים מדהימים. בכל אופן בכל יום אני רואה נסים. לאחרונה, בשנים האחרונות אני מאמין שאין דבר חשוב יותר מאמונה בעצמך ובסובבך. אני לא חושב שהייתי כאן כיום ללא נסים רבים שחוויתי וזה לעולם אינו חדל מלהפליא אותי. בעולמנו ישנם דברים רבים שאנו לא יודעים. בזכות האייקידו אנו יכולים להעפיל על עולם נפלא ומדהים. כאשר נוכחתי בכך, הרבה דברים השתנו עבורי בבת אחת.
תוכל בבקשה לספר לנו אודות הספר "קוֹדוֹ"? "קוֹדוֹ דרכים עתיקות: שיעורים בחיים הרוחניים של הלוחם", הוא אוסף של ארבעים מאמרים שכתבתי במשך חמש עשרה שנה עבור מדור בשם "דרכים עתיקות".אני שמח לספר שהמדור נבחר פעמיים כמדור הפופולרי ביותר בסקר השנתי של המגאזין "Black Belt". זהו אחד המדורים שהתפרסמו במשך הכי הרבה שנים בתחום. את רוב הסיפורים שבמאמרים סיפרו לי המורים שלי. הסיפורים האלו עזרו לי, העניקו לי השראה והדריכו אותי במהלך שנות אימוני. מעולם לא שכחתי סיפור או שיעור שקיבלתי ממורי. רוב הסיפורים אינם קיימים בספרים אחרים ולכן החלטתי לכתוב אותם למען תלמידי ובמטרה לתת את הכבוד הראוי ולהעניק חיי נצח לחכמתם של המורים שלי.
אספר דבר מה מעניין שאירע לפני הוצאת הספר לאור. לקחתי את כתב היד של הספר אל איש מרפא בעל סגולות על טבעיות. בקשתי היתה שכל קורא יקבל ברכת בעלת סגולות מרפא. זו היתה חוויה מעניינת מאוד מפני שברגע שהוא נטל את הספר לידיו, מבלי שידע באיזה ספר מדובר, הוא אמר לי שהרבה אנשים מימי קדם מקיפים את הספר הזה והם כולם מאוד שמחים בשל כך, ונותנים את אישורם לפרסום הספר. כך הוא אמר. אז אמר לי אותו מרפא, שהוא רואה כתם שחור בעמוד ארבע. כשהוא רואה כתם שחור זה אומר שדבר מה אינו נכון או שיש טעות שצריך לתקנה. חזרתי לביתי ולהפתעתי היתה הודעה בטלפון מהמו"ל. היא מסרה לי שהיא ביצעה בדיקה אחרונה ממש דקות לפני מסירת החומר לדפוס וגילתה טעות שכולם החמיצו בעמוד ארבע... היא אמרה שהיא תיקנה את הטעות ושלא אדאג. חשבתי לעצמי שהיה זה מדהים ומבשר טובות.
בכל אופן, זהו ספר פשוט מאוד, אך קוראים כה רבים ממקומות שונים בעולם מעל ומעבר לציפיותיי הפרועות ביותר קראו אותו ושלחו אלי מכתבי הערכה ודואר אלקטרוני. אני באמת מעריך מאוד את התמיכה ושמח שכל כך הרבה אנשים נהנים לקרוא אותו ומפיקים ממנו תועלת. קוֹדוֹ 2 מוכן כבר להוצאה לאור. הוא יהיה מורכב מ365 שיעורים, אחד לכל יום של השנה.
אתה יכול בבקשה להסביר את המושג "קִי"? אני חושב שהדרך בה אוֹ-סֶנסֶיי התיחס ל"קי" היא קשה להבנה, ובתקופה שלנו אנשים רבים פיתחו הסברים רבים ל"קי". אם נרצה לגשת אל העניין ברצינות וננסה ללמוד כיצד נעשה שימוש במושג "קי" לכל אורך ההיסטוריה בסין וביפן, ישנם די ספרים למלא חדר שלם. "קי" הוא אחד המושגים החשובים ביותר במסורת באסיה, ויש ללמוד אודותיו ביסודיות על מנת להבינו. ההגדרה שלו השתנתה במהלך תקופות שונות בהיסטוריה, ובהתאם לאסכולות שונות ולפילוסופים שונים. אני מאמין שדרוש כאן מחקר מעמיק. כיום לרוב נוטים לפרש אותו כדבר על טבעי או רוחני, אך אין זה ממש מדויק. "קי" הוא דבר שקיים בין העולם הפיסי, ולבין העולם הלא פיסי. קיים או למעשה מקשר בין שני העולמות. במזרח, "קי" מתקשר ל"רִי"- חוקי הטבע, או סיבת הדברים. כדאי להתיחס אל "קי" כאל אנרגיה אשר מהווה חלק מהכוחות המניעים את היקום. הדבר אשר אנו עושים באייקידו הוא חידוש או חיזוק קשר זה לו אנו קוראים הרמוניה. אני חושב שלזה התכוון אוֹ-סֶנסֶיי כאשר אמר שצריך להיות אחד עם היקום. אני חושב שחשוב להבין כיצד פועל ה"קי" בדיוק כפי שיש להבין את הטכניקה. שניהם מהווים חלק בלתי נפרד מהאייקידו כפי שאוֹ-סֶנסֶיי לימד.
מה זה "קִינוֹנָגָרֶה"? (זרימת האנרגיה)בלי קִינוֹנָגָרֶה אין אייקידו. אנחנו לא יכולים להכריח את הקי לזרום. קי יזרום בטבעיות כאשר התנועות יהיו מדויקות והטכניקה תבוצע בצורה נכונה. היכולת לאפשר לקי לזרום בטבעיות בטכניקה היא הדבר אותו אנו מנסים לגלות והיא הדבר בו אנו שואפים לשלוט בזכות האימונים. בלי זה הטכניקות לא יהיו שונות מאלו של אמנויות לחימה אחרות. לכן אני מרבה כל כך ללמד את הטכניקות הבסיסיות, הרי בזכות טכניקות אלו שאוֹ-סֶנסֶיי בחר, מתאפשר לנו לפתח תחושה חזקה וברורה של קי.
מה דעתך על אימונים בחרב (קַטָאנָה). מאז ומתמיד אהבתי חרבות. התחלתי להתאמן בקֶנדוֹ כשהייתי בן 8. באותה תקופה רכשתי את החרב הראשונה שלי. חסכתי את הכסף שנתנו לי סבי וסבתי לארוחת הצהרים. אמי כעסה עלי מאוד אבל הרשתה לי להחזיק בה. חברו היפני של סבי היה מורה לקֶנדוֹ וכשהיתי ילד, הוא לימד אותי קֶנדוֹ, אִיטוֹ-ריוּ, וגם החל ללמד אותי אִיאָידוֹ.
האימון בחרב הוא חשוב מאוד באייקידו. אוֹ-סֶנסֶיי אמר: "יש לבצע את הטכניקות כאילו אחזת בידך חרב". בדוג׳ו שלי אני מלמד את תלמידי כיצד להשתמש בחרב אך עבור חלק מהם הדבר קשה מדי והם מוותרים על זה. בדוג׳ו שלי יש אימונים מיוחדים באיאידו מסורתי. לשמחתי, אני מרוצה מאוד מתלמידי לאיאידו.
אני לא אוהב להביע דעה על אימונים בחרב באייקידו כי אני חושב שהדעה שלי היא יותר מדי אישית. אסתכן ואומר רק שמתאמנים רבים באייקידו משתמשים בחרב אבל אין להם הבנה בתנועות הבסיסיות ביותר. אני לא אוהב לראות אנשים שמתאמנים באייקידו עם חרב כאשר בוודאי היו מפסידים בקלות רבה נגד התקפת חרב פשוטה. בנוסף, פעמים רבות אני רואה אנשי אייקידו מתאמנים עם חרב כאשר אפילו האחיזה שלהם לא נכונה, וכך גם לגבי תנועות החיתוך הבסיסיות ביותר. אני מאמין שאוֹ-סֶנסֶיי לימד טכניקות עם חרב ברמה כה גבוהה, שקשה לנו מאוד להבינן. עלינו להבין לפחות את הדברים הבסיסיים ביותר בכל הקשור לחרב לפני שניגש לאימוני אייקידו עם חרב. רוב המתאמנים בחרב באייקידו עושים זאת במטרה לשפר את האייקידו שלהם ולא לשם לימוד אמנות הלחימה בחרב. ישנו גם ההיבט הבטיחותי. אימונים באייקידו עם חרב יכולים להיות מסוכנים מאוד אפילו אם משתמשים בחרב מעץ – בּוֹקֶן. הייתי רוצה שתלמידי ילמדו בנפרד את אמנות הלחימה בחרב, ואז יישמו אותה באימוני האייקידו שלהם.
לסיום אומר שאייקידואיסטים רבים אינם לוקחים בחשבון את העובדה שחרב נעה במהירות עצומה, ובמקרים רבים מעבר ליכולתה של העין לקלוט את תנועתה. אני חושב שבאייקידו הטכניקות נגד חרב מבוצעות לאט מידי. אילו לוחם אמיתי היה תוקף אותך, לא היית אפילו מספיק לראות את החרב. כשהיתי צעיר למדתי קֶנדוֹ אצל המורה המפורסם טוֹרָאוֹ מוֹרִי סֶנסֶיי אשר כונה גם "טָייגֶר מוֹרִי". כאשר הוא פגע בנו בקסדה או במגן של פרק כף היד, היה זה כה מהר, שהוא היה צריך לומר לנו שהפסדנו בקרב. לא ידענו בעצמנו מפני שלא ראינו את המכה מגיעה אלינו. מאחר וזהו נסיוני בחרב, כאשר אני מתאמן בחרב באייקידו אני חייב לדמיין שעומד מולי לוחם ברמה שכזו. המסקנה מכך היא שאנחנו חייבים לפתח "קי" ותחושה קפדנית ומדויקת מאוד של מָה-אָי (מרווח ותזמון), במטרה להתחמק ביעילות מהתקפה חזקה ומהירה ולבצע טכניקה נגדה. אני חושב שכל הענין בלחימה בחרב הוא היכולת של הנפש לחוש, פיתוח תודעה וקי. לבקשתם של תלמידי, בימים אלו אני מלמד יותר ויותר טכניקות עם חרב, מלאכת ההוראה בחרב אינה קלה. אמנות הלחימה היפנית בחרב היא מתוחכמת מאוד ובעלת היסטוריה ארוכה של ליטוש, ושיפור על ידי דורות רבים של לוחמים, מורים ומאסטרים גדולים. אנשים רבים באייקידו מתיחסים בפשטות רבה מדי אל האימון בטכניקות עם חרב ואני חייב להזהיר מפני גישה שכזו. אני מתנצל בפני כולם על הערותי אלו.
מה הן תוכניותיך לעתיד? אין לי אמביציות מיוחדות. אני פשוט מלמד בדוג׳ו שלי מדי יום וממשיך את לימודי. אני מסור לתלמידי שבאים ללמוד אצלי. אני שמח ושבע רצון מכך ותלמידי ממלאים את עולמי. עם חלוף השנים איבדתי את הרצון להיות מצליח ומפורסם. אני חושב שעד יום מותי אהיה מורה עני. לאחרונה הגיעו אלי הזמנות רבות לצאת וללמד אייקידו בדוג׳ואים שונים. אולי הגיע הזמן ואולי זה הגורל שאצא ללמד אנשים מלבד תלמידי שבדוג׳ו הקטן שלי כאן בלִיטְל טוֹקיוֹ שבלוס-אנג׳לס. אלך לכל מקום בו אני יכול לעזור ולהיות לתועלת. אני לא רוצה להכנס אל הפוליטיקה והתחרותיות שבעולם. אני לא מעוניין בפרסום או בפופולריות. כיום יש לי בטחון רב בתלמידים שמתאמנים אצלי, ואני בטוח שיוכלו לדאוג לכל עניני הדוג׳ו בהעדרי בצורה מעולה. מפני שהתברכתי בגרעין חזק של תלמידים וותיקים אני מרגיש חופשי יותר לצאת מדי פעם וללמד במקומות אחרים. התבודדתי לי בלימודי במשך יותר מעשרים שנה. אולי הגיע הזמן לשאוף קצת אויר צח.
האם יש לך מסר כלשהו לקהילת האייקידו בישראל? כל מי שמתאמן באייקידו הוא מבורך, בייחוד בזכות קיום הקשר עם אוֹ-סֶנסֶיי, אשר אף על פי שכבר אינו חי, הוא קיים בתוך האמנות. אומר לכם את שאוסאווה סֶנסֶיי נהג לומר: "התאמנו באייקידו טוב! (practice good aikido)".
יותר מאשר במדינות אחרות, אנחנו מיחסים חשיבות לשלום ולהרמוניה בעולם. ידוע לכם בוודאי שבמהלך ההיסטוריה, אף מדינה לא השיגה מצב כזה. אם נביט סביב נגלה שאנחנו בני אנוש שעדין לא מבינים באמת את משמעותו של שלום אמיתי. אולי זוהי הסיבה לכך שכל כך קשה להשיג זאת בעולמנו. האייקידו של אוֹ-סֶנסֶיי יכול לתת לנו מושג קל אודות שלום שכזה ואודות הדרך להשיגו. לכן לדעתי האייקידו הוא כה חשוב בעולמנו כיום. המשיכו באימוניכם ואל תוותרו לעולם. מעל לכל, האייקידו מלמד אותנו את הערך האמיתי של החיים שלנו.
לכבוד הוא לי שהתבקשתי להתראיין למענכם. אני מקווה שתוכלו להפיק מכך דבר מה. אני מרגיש שזה כבוד גדול בשבילי שיש לי ידידים בישראל ואני שמח מאוד על כך. הופתעתי לגלות שהספר שלי קוֹדוֹ הגיע גם לישראל. אני מקווה שתמשיכו לשמור על קשר ועל ידידות ושבעתיד נתאמן כולנו ביחד. מיותר לציין שאתם מוזמנים תמיד לבוא ולהתאמן בדוג׳ו שלי.
ברכות רבות, ובכבוד רב,
אייקידו סֶנטֶר לוס-אנג׳לס
קנשו פוּרוּיָה.
חזרה לדף המאמרים
חזרה לדף הבית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה