יום רביעי, 1 בינואר 2014

מהות האמנות | יוסי מגל סנסיי


מהות האמנות | יוסי מגל סנסיי
כל הזכויות שמורות ליוסי מגל © 2014

התהליך שעברתי בשלושים ואחת שנות אימון אייקידו תחת הדרכתו של מורי אִיצִ`יטַמִי שִיקַנָאי סנסאי הוא מעבר ללימוד הטכניקות. הייתי קורא לזה חינוך. חונכתי על ידי מורה שהראה לי אמנות מתפתחת ומדורגת, מותאמת לרמת התקדמותי, מלאה פרטים ובעלת דפוסים מפורשים. תמיד היה לי ברור למה לשאוף וככל שהתעמקתי יותר בפרטים כך הבנתי שאלה היו חתיכות קטנות מתוך תמונה גדולה של טכניקה מורכבת.

חונכתי להתאמן ולבצע המון חזרות מבלי לצפות למשוב מיידי או ביקורת בונה כלשהי מצד סנסאי וגם לקבל אחריות על מה שאני מבצע ולא להעיר הערות אלא לטעות ולנסות לשפר כל הזמן תוך הצמדות לעקרונות של תפקידי האוקה והטורי. ההערות ומסירת המידע נעשו תמיד באופן אישי ברגע המתאים כשהתנאים לכך הבשילו. לרוב, היה איזשהו רמז או הכוונה אילמת שעזרה לעורר מודעות ולעודד את הגילוי העצמי. ההערות הקבוצתיות תמיד היו בכיוון של בטיחות ולרוב ההדרכה הייתה כמעט אישית, תפורה לפי הצרכים של כל אחד ובהתאם לרמה של כל אחד. מה שהתאים לי לא בהכרח התאים לאחר וכך למדנו להתחלק בתשומת הלב של סנסאי ולכבד החלטותיו ולהיות סובלניים באשר לתזמון המשוב.

לפני הרבה שנים עוד כשהתאמנתי בברזיל השתתפתי בסמינרים של מורים בכירים שבאו מיפן והיה ברור לכולנו שסמינרים אלו היוו מפגש של מתאמנים שבאו לחוש ולחוות ולהעשיר את ניסיונם בדרך אימון שונה: ההדרכה בסמינרים היא בעיקר מסירת מידע בלבד תוך תצוגה נאה ואין בה אלמנטים חשובים של עיצוב והכרה לעומק. המידע על הטכניקות נמסר לכולם באופן שווה ללא התחשבות ברמה ומוכנות האישיים. יחד עם זאת יש לסמינרים ערך משלהם באינטנסיביות של האימון ובמפגש החברתי וברענון המקצועי אך חייבים להכניסם לפרופורציה המתאימה.

לאור מה שאמרתי היה ברור לנו מעל כל צל של ספק שסמינרים אלה לא היוו תחליף ושעלינו להמשיך ולהתמיד בדרך שבה התחלנו ולחזור ולעבוד ולחרוש את הדפוסים הידועים והמקוריים של סנסאי. חונכנו לקבל ולכבד את ההבדלים הרבים שקיימים בטכניקות האייקידו בין זרם לזרם ולהבדיל ביניהם וכשהיה מגיע אלינו אורח מאסכולה אחרת היינו מקבלים אותו בלי ביקורת וזורמים איתו בצורה שהוא היה רגיל אליה. אולם אם היה מישהו מגיע מאסכולה אחרת ללמוד אצלנו באופן קבוע היה עליו לעבוד קשה כדי להציג את הדפוס המוקבל אצלנו. עניין זה עלול להישמע מוזר במיוחד אצל מורים שהרקע העיקרי שלהם הוא בהומבו דוג`ו כמודל היחיד שהם מכירים ללימוד האייקידו כשתהליך ההדרכה נעשה על ידי מספר מורים במקביל.

שיקנאי סנסיי בישראל
כשהייתי ביפן הייתי אוצ`י דשי אצל קובאיישי סנסאי שהוא המורה של המורה שלי והתאמנתי בהרבה מאוד מקומות ששייכים לרשת הענקית שלו ויצא לי גם להתאמן בהומבו דוג`ו אצל קישומרו סנסאי הדושו לשעבר (ז"ל) באימוני הבוקר, אצל יאסונו סנסאי, אצל יאמגוצ`י סנסאי הדגול (ז"ל) ,אצל סקי סנסאי , וכו`. הבחנתי בהבדלים משמעותיים באווירה, בציפיות ובנתינה ההדדית ועל כך ארחיב: כבר כשהגעתי לאימון הראשון בהומבו דוג`ו דאגו להזכיר לי שאני אזהר שלא להיכנס דרך הכניסה של המורים. כניסה של המורים? (תהיתי) והמשכתי להתפלא מהכבוד העצום שלו זוכים המורים שם שהוא בעיניי כבוד מוגזם ומאולץ. בזמן האימון אתה מתאמן עם פרטנר אחד בלבד קבוע וזה בעיניי פספוס עצום. בתחילה אנשים מחפשים בני זוג כאלה שהם בעלי דרגות יותר גבוהות בניסיון להפיק את מירב התועלת מאימון עם מישהו מנוסה יותר. לפעמים אתה יכול להיות תקוע עם מישהו שפשוט לא נוח לך איתו וחוץ מזה ככל שתתאמן עם אנשים רבים יותר כך תהיה ההתנסות שלך מגוונת יותר והדבר יעזור לך לבחון את היכולות שלך שוב ושוב. על אף שנסעתי במטרה להתאמן עם תלמידים בכירים ומנוסים בקובאיישי דוג`ו מצאתי את עצמי מתאמן בשעורים של הטאיימה סנסאי גם עם מתחילים וזה גרם לי לחשוב שלא בזבזתי זמן יקר אלא הקדשתי את עצמי באותו רגע לפרטנרים פחות מנוסים שגם מהם ניתן ללמוד דבר מה.

אך המסר בהומבו דוג`ו הוא אינו כזה מכיוון שאתה לרוב רק אוקה כאשר יוצא לך סוף סוף לבוא במגע עם הסנסיי התורן וגם לו אין זמן להרגיש אותך ולהכיר אותך קצת יותר לעומק. לרוב הלימוד נעשה על ידי הסתכלות. אגיד לכם שאם רק ניתן היה ללמוד אמנות כלשהי על ידי הסתכלות מספיק היה לקנות מספר ספרים ולראות כמה סרטים ותהליך הלימוד היה קל. כולנו יודעים שאין הדבר כך.

באמנות אפשר להעריך את עבודותיהם של אמנים גדולים כגון פיקסו ולהתפעל מיצירותיהם של מוצרט או בטהובן. אולם, אי אפשר להגיע לרמות גבוהות על ידי העתקה בלבד. כמו שנהוג לאמר - אין קיצורי דרך. הדרך לגדילה מתחילה ונתמכת בשורשים חזקים ורחבים בדיוק כמו עץ בטבע. יסודות בסיסיים שאינם משתנים במשך הרבה שנים ושנלמדים על ידי מורה אחד ולא על ידי שני מורים או יותר הם יהוו בסיס ל"פריחה" ושגשוג מאוחר יותר.

תפיסה עקרונית זו של מורה אחד קיימת בכל האסכולות של לימוד אמנויות לחימה עתיקות ביפן והן מהוות הבסיס הרוחני, הנפשי והגופני של אותם "ריוּ" המוכרים כקוֹרְיוּ. הרי אצלנו היינו יכולים ללמוד המון רק מדרך התפיסה של סנסאי ואיך הוא מקבל את הטכניקה שלך בטור אוקה. הכבוד שרכשנו לו נבע מאהדה ואהבה ולא רק מיראה מוסכמת ומלאכותית. כל תלמיד היה חש שיש לסנסאי המון כוונות אישיות אל כל אחד ואחד ושהוא לא רק מראה ונשאר בגדר בבואה לחיקוי אלא דואג להידור, לליטוש ומכוון לקבלת תוצר שבסופו של דבר, ביום מין הימים יהיה דומה לו ברמה ויוכל להמשיך את עבודתו.

עקרון ההמשכיות המדוקדקת מדור לדור קיים ביפן ברבדים שונים של העשייה החברתית בכלל ובאמנויות לחימה בפרט ומאוד מאפיין את התרבות היפנית. לצערנו אייקידו כרגע כפי שהוא מתאפיין היום באופן כללי בעולם בכלל ובהומבו דוג`ו בפרט אינו נאמן לתפיסה זו ולכן מן ההגינות להכיר בכך.

מסופר על אוֹ-סֶנסֶאִי שבזמן הדגמה שנערכה לקראת שנות חייו האחרונות פנה אליו מתאמן צעיר ואמר לו שברצונו לעשות אייקידו בדיוק כפי שהוא הראה בהדגמה. ענה לו אוֹ-סֶנסֶאִי : "מוזר... בזמן האחרון נראה לי שאף אחד לא טורח ללכת בדרכי..." ( The way of the warrior ) לצערנו מה שראינו אחרי מותו ממחיש זאת בדייקנות כאשר תלמידיו הבכירים הלכו בדרכים שונות, התנתקו זה מזה ויסדו את האסכולות השונות שאנו מכירים. העדר אחידות שהוביל לחוסר הרמוניה טוטלי.

היום מדברים הרבה על הרמוניה, על זרימה, על קי, על תפקיד האוקה, אך מעט מאוד מורים נזכרים שאחת המטרות הנעלות של האייקידו היא בשיפור החברה ובתמורה הרוחנית שעלינו לעבור כיחידים שיהווה תרומה אמיתית לשיפור הכלל. רק על ידי חינוך נכון של תלמידים - כל מורה בתוך קבוצתו פנימה, ניתן יהיה להביא לכיבוד הדדי ולהכרה ולהערכה של עמיתים וגם קבלה והכרת עבודתם של אחרים.

הדגשים הטכניים חשובים. אפילו חשובים מאוד - אך אם הם יהיו תלושים מהמכלול הרחב יותר של ציפיות במישור ההתנהגותי הרי שנפש צנועה לא תצמח כאן. במקום שבו התלמידים אינם לומדים לצמצם את האגו הרי שהצפיפות תלך ותגדל וכל הערכים הנדושים שעליהם אנו מדברים יישארו בחוץ והאמנות תישאר ריקה מתוכן ערכי.

יוסי מגל סנסאי מלמד אייקידו באַייזֶן דוג`ו - מודיעין והסביבה.
www.aikidojo.co.il

חזרה לדף המאמרים

חזרה לדף הבית


אין תגובות:

פרסום תגובה